אני זוכר שממש אהבתי לנהוג כשהייתי צעיר יותר. הוצאתי את הרישיון שלי כמו כל החברים שלי בגיל 18 ועברתי טסט ראשון. צברתי המון ניסיון בנסיעות ארוכות ובכבישים שלא נגמרים בעיקר בחו”ל.
כמו כל פעולה שאנחנו מתרגלים שוב ושוב עד שהופכת להרגל, ככה גם כישורי הנהיגה שלי הפכו אוטומטיים אינסטינקטיביים. אבל יש עוד משהו שנלמד והפך להרגל כשאני עולה על הכביש:
מהרגע שאני מתיישב מול ההגה, אני כבר חסר סבלנות.
זה לא תמיד היה ככה. זה התחיל כשעברנו למרכז הארץ ונאלצנו להתמודד עם האוייב הכי גדול שלי: הפקקים.
אני לא יודע אם נולדתי עם מזג רוח קצר אבל הוא איתי עוד מילדות. הבעיה מתחילה כשהוא נפגש עם סיטואציות בלתי אפשריות כמו פקק תנועה. כמו בקרב ענקים בין הצורך המיידי שלי לזוז ולסיים את הנסיעה לבין המציאות הקונקרטית שמראה לי שלא משנה כמה אכעס, כמה אתמרמר וארגיש קורבן עכשיו, הרכב שמולי לא יזוז עד שהרכב שמולו לא יזוז ולי אין שום שליטה על זה עכשיו.
אני בטוח שאתם מכירים את החוויה שאני מתאר כאן, אם זה בפקקים ארוכים או בתור לדואר, תמיד יש לנו משהו יותר טוב לעשות מאשר לחכות וההמתנה הזו יכולה להיות מורטת עצבים עבורנו.
בהמשך המאמר אבחן כמה מהשאלות, מדוע אנחנו לא סבלניים ולמה כדאי לנו לפתח סבלנות. כל התשובות בהמשך אז המשיכו לקרוא!
זה לא רק באשמתכם
אנחנו חיים בתרבות אינסטנט. המון מאמצים נעשים בשביל להביא לנו כמה שיותר בכמה שפחות זמן. הטכנולוגיה שמשרתת אותנו היום נעשית יותר ויותר חכמה ומיידית.
מתי בפעם האחרונה מצאתם את עצמכם מחכים יותר ממאית השנייה כדי לקרוא את הפוסט האחרון בפיד שלכם בפייסבוק? או בשביל להוציא שיחה מהנייד? או לשלוח הודעת וואטסטפ?
לא לפני יותר מדי זמן התכתבויות בין אנשים הייתה נעשית במכתב שנשלח בדואר. אחרי כמה ימים הנמען היה מקבל את מה שכתבנו ואנחנו היינו צריכים לחכות מספר ימים בשביל לקבל את התגובה שלו.
אולי אתם אומרים לעצמכם שפעם הקצב היה שונה, העולם זז לאט יותר כי לא הייתה ברירה. אבל משחר הימים בני האדם מחפשים את הדרך המיידית והמהירה יותר לזרז ולהאיץ תהליכים כמעט בכל תחום שאתם יכולים לחשוב עליו. אין ספק שזה דבר מבורך שהביא לנו פתרונות שהיו בעבר בגדר חלום.
אבל מעבר לרצון הטוב של המדענים, הממציאים ומפתחי התוכנה שעוזרים לנו לקבל הכל ומהר, זה משרת לא מעט מהחברות הגדולות שחקרו ובחנו את כל מה שמונע מכם להיפרד מהכסף שלכם במינימום חשיבה ומאמץ.
אם בעבר היינו תלויים צריכים לגשת לחנות, לדבר עם המוכר, לבחור את המוצר, להוציא את הארנק ולשלם, היום אנחנו יכולים לסכם את התהליך הזה בלחיצת כפתור. אנחנו לא נדרשים לחשוב יותר מידי ופשוט לקנות. אז אולי מעודדים אותנו להיות חסרי סבלנות בעצם?
איך חוסר סבלנות עובד על תהליכים נפשיים?
ומה לגבי הנפש שלנו? האם גם עליה אפשר להכיל את המיידיות של הדברים, את המהירות שהקידמה הטכנולוגית מציעה לנו? התשובה לרוב היא לא. מאחר וזה עובד כל כך טוב בעולם החיצוני, זה לא מפליא שאנחנו מנסים להחיל את אותו הקצב על העולם הפנימי שלנו. אבל האם אתם יכולים לשלוט, לשנות ולקבוע את קצב של תהליכים נפשיים מורכבים? האם הנפש שלכם מסוגלת להשתנות ולזוז במהירות של הודעת וואטסאפ או של לחיצת כפתור לרכישה?
בתור איש טיפול שעובר תהליכים רגשיים מורכבים עם אנשים שונים אני יכול לומר בוודאות שאין קיצורי דרך לנפש. ובכל זאת אנחנו מנסים לאמץ את המיידיות הזו על עולמנו הפנימי ונכשלים. מכאן הדרך מאוד קצרה לחשוב שמשהו לא עובד אצלנו, משהו כנראה לא בסדר אצלנו אם לא הצלחנו לשנות את המבנה הנפשי שלנו אם זה הרגל חדש, התמודדות עם חשיבה לא מקדמת או רגש לא נעים שאנחנו רוצים לסלק. אם אנחנו לא מיומנים בהמתנה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מסגלים אסטרטגיות חלופיות לשיכוך רגשי מיידי כמו אכילה, עישון, שופינג וכדומה. אבל תשאלו את עצמכם רגע, האם זה באמת עובד? אם כל האסטרטגיות לשיכוך רגשי היו באמת עובדות, אז למה אתם נדרשים להשתמש בהן שוב ושוב? אם הן היו עובדות הרגש הלא נעים פשוט היה נעלם ולא חוזר.
מה המחיר?
חשוב שנדע מה המחיר שאנחנו משלמים על שימוש באסטרטגיות השונות, אם זה מחיר של בריאות, זמן, חיוניות ואנרגיה. הבירור הפשוט הזה יכול להטות את הכף ולעודד אותנו לסגל הרגלים חדשים של אורך רוח והגדלת היכולת לשאת את הבלתי נסבל. מעבר לכך, חשוב שנזכור שאורך הרוח שלנו בהווה תורם להשגת המטרות החשובות יותר בעתיד. לא הכל יכול להיעשות כאן ועכשיו וזה בסדר, לדברים יש את הזמן שלהם וחשוב שנזכור מה המטרה הגדולה יותר בעתיד שאנחנו מכוונים אליה ואיך נרצה להגיע אליה? מחוסרי כוחות ותשושים או באורך רוח ומימוש? זה למעשה ההבדל בין סיפוק למימוש: האחד הוא סיפוק מיידי של הצרכים שלנו והשני הוא תוצאה של תהליך ארוך יותר, לאו דווקא נעים וכיפי אך מביא איתו חוויה של מימוש.
“אמא אני רעב עכשיו!”
יש עוד מרכיב חשוב שמעצב את הדרך שבה אנחנו ניגשים לעולם הפנימי שלנו: המיומנויות שלמדנו בילדות. בעצם הדרך שבה למדנו לווסת את הרגשות שלנו ולדחות סיפוקים. כבר מהגיל הרך אנחנו מצפים מהילדים שלנו להפגין מיומנות של דחיית סיפוקים: לחכות שהאוכל יהיה מוכן, לחכות בתור למגלשה או לא לקחת צעצועים של ילדים אחרים. אנחנו מבינים שההתעקשות ללמד את הילד לדחות את הסיפוקים שלו תשרת אותו בחייו הבוגרים כי היי, החיים הם לא פיקניק או בופה אכול כפי יכולתך, בשביל שנוכל לתפקד בתור חברה אנחנו חייבים לפתח אורך רוח ולחכות לפעמים.
מבחן המרשמלו הוא ניסוי פשוט שבו ילדים בני שנתיים עד ארבע נשארו לבד בחדר עם מרשמלו. נאמר לילדים שמותר להם לאכול את המרשמלו אבל אם יחכו מספר דקות הם יקבלו שני ממתקים במקום אחד. החוקרים עקבו אחרי הילדים למשך שנים אחרי הניסוי ומצאו שיש הבדלים משמעותיים בין הילדים שהצליחו להתאפק ולאלו שלא. הילדים שהצליחו לדחות את הסיפוק המיידי שבאכילת המרשמלו סבלו הרבה פחות מבעיות התנהגותיות ומצבי לחץ. הם קיימו מערכות יחסים חברותיות טובות יותר ואפילו קיבלו תוצאות גבוהות בפסיכומטרי. אפשר לומר שדחיית סיפוקים היא מיומנות מאוד חיונית לילדים שלנו ולכל בני האדם [1].
ילדים מגיעים לעולם עם מזג מסוים, טמפרמנט שמשפיע על היכולת לדחות סיפוקים ולפתח סבלנות.
אפשר לזהות תינוקות סבלניים לאי נעימות כבר בינקות לעומת תינוקות שמגיבים בבכי וכעס בתגובה לרעב וחוסר נוחות. אבל למרות זאת, דחיית סיפוקים וסבלנות הם תכונות נרכשות וכאן ההורים נכנסים לתמונה בסיפוק כלים להתמודדות עם תסכול, אי נוחות ויכולות ויסות רגשי. אם אני הורה שלא מסוגל לראות את הילד שלו באי נוחות עכשיו, אולי כי זה מעורר אצלי חלקים דומים מהילדות שלי, אני למעשה מונע ממנו לימוד מאוד חשוב בוויסות רגשי ובפיתוח סבלנות.
אז איך אפשר לפתח את שריר הסבלנות שלי למען תוצאות בעתיד?
ראינו שיש המון השפעות חיצוניות לדרך שבה אנחנו חווים את המציאות ופועלים בסבלנות או בחוסר מוכנות לשאת אי נעימות. אבל החדשות הטובות הן שאלו תכונות שאפשר לרכוש ולאמן.
הנה מספר טיפים שיעזרו לכם לחזק את יכולות הוויסות הרגשי שלכם ולהתאמן בסבלנות.
1. תמונת מצב – מודעות, מודעות, מודעות
אם אתם מעוניינים בשיפור וצמיחה אישית, חשוב שתדעו לאיזה אזורים כדאי למקד את המאמצים שלכם. איפה בחיים שלכם אתם מאבדים את זה? איפה מתבטאת חוסר הסבלנות שלכם?
הנה כמה דוגמאות מהחיים שיעזרו לכם לזהות אותם:
- האם אתם ממהרים להיכנס לשיחה ולא מחכים שהאדם השני יסיים את דבריו?
- האם אתם סובלים מאוד בנסיעות ארוכות ופקקים?
- אם אתם מבצעים רכישות אימפולסיביות?
- האם בבית כשהילדים שואלים שאלות רבות בנושא מסוים אתם מתעמקים וחוקרים למה זה חשוב לו או אומרים משהו בסגנון “כמה שאלות יש לך?”
- האם אתם מוצאים את עצמכם במצב “מלחמה” כשאתם עומדים בתור כלשהו?
- מתי לאחרונה סיימתם ספר או שאתם מוצאים את עצמכם עוברים מספר לספר בלי לסיים אותם?
- האם אתם מסוגלים לשאת את תחושת הרעב או שהיא מנהלת את הפעולות והזמן שלכם?
בדקו עם עצמכם איפה קוצר הרוח וחוסר הסבלנות שלכם מקבלים הכי הרבה ביטוי ומקדו את התרגילים הבאים שם מתוך כוונה להתאמן בסבלנות, לא להיות מושלמים בה, אלא בדרך אליה.
1. תנו לזה חמש דקות
המיינד חסר השקט שלנו מנסה לפתור אותנו מאי הנוחות שצפויה להגיע בסיטואציות שבהן אנחנו מאבדים את זה, ממש כמו שקורה לי כשאני נכנס לרכב. אבל אם ניתן לזה חמש דקות, אם לרגע נעצור במודע לפני שנפעל על הדחף להגיב או לזוז, נאמן את עצמנו לדחות בעוד קצת את הצורך להימנע ולברוח מהבלתי נסבל ונחזק את הסיבולת שלנו.
2. הורידו עוגן והסתכלו סביב
כשעולים בנו הרגשות הבלתי נסבלים נוכל לתרגל הורדת עוגן. מיומנות ששאובה מעולם הקשיבות (מיינדפולנס) שמציעה לנו דרך לצאת מהמיינד ולחזור למציאות של הכאן ועכשיו. תרגול פשוט שאפשר ליישם על כל פעולה ביום יום שלנו:
- הבחינו מה אתם רואים סביבכם?
- הבחינו מה אתם שומעים?
- הבחינו בריחות סביבכם.
- הבחינו באיכות האוויר (קר, חם, מאוורר, דחוס).
- הבחינו במגע של הבגדים עם העור או במגע של חפץ שנמצא מולכם.
- איזה טעם יש לכם בפה? נסו לברר.
ככל שתשלבו את התרגיל הזה בפעולות יומיומיות ואוטומטיות, תוכלו לאמן את עצמכם לקשיבות שתפתח אצלכם אורך רוח. מחקרים מראים ש 10 ימים של תרגול מיינדפולנס הוריד את המתח ב-14% אצל הנסיינים [2].
3. שנו פרספקטיבה – תצחקו על זה
שינוי פרספקטיבה נשמע אולי פשטני אבל לכתוב מחדש את הסיפור שלכם יעשה את כל ההבדל.
נסו לצחוק על הסיטואציה, כמה היא אבסורדית או מגוחכת מול התגובה הפנימית שלכם. תגלו שהשינוי הקטן הזה יקליל את הסיטואציה ויקל את הדרמה שמתחילה להתרחש בתוככם.
4. הרחיבו את תשומת הלב לאחר
זה תרגול עצמתי מאוד שעוזר בכמה מישורים: מכניס לפרופורציות, מחבר בין אנשים ומרגיע את הסערה הפנימית. המטרה של התרגול הפשוט הזה הוא פשוט להחזיר אותנו למשפחת בני האדם ולהבין שכולנו באותה סירה בסך הכל, אף אחד לא מנסה להזיק או לבזבז לנו את הזמן.
הנה כמה דרכים לעשות את זה:
אם אתם בכביש תקועים בפקק לדוגמא, הסתכלו על הנהגים סביבכם ואמרו לעצמכם בקול:
- “הוא בדיוק כמוני, גם הוא מנסה להגיע הביתה”
- “היא ממש כמוני, גם לה חשוב להגיע בשלום למשפחה שלה”
- הוא גם ממש כמוני, גם לו קשה לחכות עד שהפקק ישתחרר”
- היא ממש כמוני, חשוב לה להגיע בזמן ולעמוד במחוייבויות שלה”
נסו את זה ותבחנו מה זה עושה לכם.
5. זכרו שיש גם את מחר
נכון שהייתם רוצים שהכל יקרה עכשיו ומיד אבל מידי פעם תזכירו לעצמכם שמה שלא הספקתם לעשות היום, תמיד תוכלו לעשות גם מחר. תמיד יהיה זמן לנסות שוב, לעשות מחדש. תרככו קצת את הלחץ ואפשרו לעצמכם טווח רחב יותר של אפשרויות מלבד כאן ועכשיו. אני לא מדבר על דחיינות אלא על חמלה וגמישות. לא בכל גורם במציאות אפשר לשלוט, זה בסדר אתם עושים את מה שאתם יכולים.
6. תגרמו לעצמכם לחכות
מחקר שפורסם ב-Psychology Today הראה שעצם ההמתנה עושה אותנו מאושרים יותר לטווח הרחוק. תתחילו במשהו קטן ובדקות ספורות. אם זה לחכות דקה נוספת לפני שאתם לוגמים את הקפה בבוקר, או כמה שניות לפני שאתם ממהרים להגיב למשהו. אימון פשוט אבל מאוד אך עצמתי שילמד אתכם לחכות [3].
7. תתחילו לומר “לא” למטלות מיותרות
החיים שלנו תובעניים גם ככה, זה הזמן להסתכל על השבוע שלכם ולראות מה המטלות המיותרות שלקחתם על עצמכם או שאתם נוהגים לקחת. תתחילו לתעדף את הזמן שלכם, האצילו סמכויות או פשוט למדו לומר “לא, תודה” למשימות שואבות זמן ואנרגיה.
8. חשבו את הזמן שנותר
הזמן שלנו על הכדור הוא קצוב, כולנו יודעים את זה. אבל לפעמים חישוב קר על דף של השעות שנותרו לנו לחיות (פחות או יותר) עוזר לנו לעשות סדר ותעדוף של הדברים שבאמת חשובים לנו.
נסו את התרגיל הבא:
שלב 1: חשבו עד איזה גיל הייתם רוצים לחיות?
שלב 2: החסירו את הגיל הנוכחי שלכם
שלב 3: הכפילו את המספר שיצא לכם ב-365 ימים.
לצורך הדוגמה נגיד שיצא לכם 14,900 שעות, כעת שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:
- מה הייתם רוצים לעשות 14,900 פעמים יותר?
- מה הייתם רוצים לעשות 14,900 פעמים פחות?
- למי הייתם רוצים לומר “אני אוהב אותך” 14,900 פעמים יותר?
- לבסוף, כמה ימים אתם מוכנים לחכות עד שתתחילו לחיות את חיים שאתם רוצים?
9. הזכירו לעצמכם שאתם פשוט באי נוחות כרגע
הכירו הרגשות שלכם, זהו אותן ותנו להם מקום. דברו עם עצמכם והזכירו שאתם לא בסכנת חיים, הכל בסדר ולמרות שזה ממש לא נעים, זה בהחלט משהו שאתם מסוגלים להתמודד איתו עכשיו למען תוצאה רצויה בעתיד.
