התקווה, מהווה מונח שעשוי להיתפס בצורה מעט אבסטרקטית, ונתונה לפרשנות. אצל אדם אחד, יכולה התקווה להתפרש כדבר דיכוטומי – או שיש תקווה או שאין אותה. אצל אדם אחר, עשויה התקווה להיתפס כמעין חוט, עליו ניתן להלך בעדינות בין קצוות של רמות תקווה גבוהות לנמוכות, תלוי תקופה או מושא עליו אנו מסתכלים. הרוב יסכימו, שלתקווה מימד רגשי חזק, אך האם יסכימו גם על הצד האחר והפחות מדובר של התקווה?
“תקווה”- מושג אמורפי או מוכוון מטרה?
תאוריית התקווה, התאוריה המקובלת להמשגת התקווה בימינו, מציעה הסבר נוסף על ההסבר הרגשי לתקווה, ומאירה באור אופרטיבי יותר על המושג. על פי הפסיכולוג האמריקאי צ’ארלס ר. סניידר ועמיתיו (1991), תקווה מהווה מצב מוטיבציוני חיובי שמבוסס על תחושת אינטראקציה מוצלחת בין שלושה גורמים: הצבת מטרות, בחירת מסלולים להשגת המטרה, ותחושת סוכנות אישית [1].
בכדי להבינם לעומק, להלן הרחבה של שלושת הגורמים:
- גורם המטרות: הינו הגורם הקוגניטיבי של תאוריית התקווה, ומבוסס על ההנחה שפעולות האדם מוכוונות מטרה. מטרות אלו עשויות להיות קצרות או ארוכות טווח, מוגדרות באופן חיובי (כהצטיינות בעבודה מסוימת) או מוגדרות באופן שלילי ומניעתי (כדאגה שלא אפוטר מעבודתי).
- גורם בחירת המסלולים להשגת המטרה: ה”אמצעי” דרכו המטרות יוכלו להתממש. אדם עם רמות תקווה גבוהות סביר שירכיב מסלול אחד בו יבטח להשגת המטרה, בנוסף למסלולים אלטרנטיביים יציבים. זאת, בעוד תהליך החשיבה על מסלולים של אדם עם רמות תקווה נמוכות, יהיה קרוב לוודאי דליל יותר, ויביא לתוצאה של מסלול אחד שאינו מנוסח היטב, ללא כל מסלול אלטרנטיבי נוסף.
- גורם תחושת הסוכנות האישית: הינו הגורם המוטיבציוני של תאוריית התקווה, “הדלק”, ומוגדר כמחשבות שלאדם יש בנוגע ליכולתו להניע תהליכים, להתמיד בם ולנוע איתם בתוך הדרך שנבחרה להשגת המטרה, בדומה לתחושת מסוגלות עצמית [2].
מהי חשיבותה של תקווה?
כיום, אנו רואים במחקרים כי אנשים המקיימים אינטראקציה מאוזנת בין שלושת גורמים אלו חווים תחושות לחץ נמוכות ופחות תסמיני דיכאון, משיגים את מטרותיהם בקלות רבה יותר, מתמודדים בצורה מיטיבה עם אירועים שליליים בחייהם ועוד. אלו, יכולים להתקיים גם אצל אנשים עם רמות תקווה גבוהות המאובחנים עם מחלות פיזיות ונפשיות, גם אם מוחלטות [3]. בנוסף, היום נוטים להאמין כי רמות תקווה עשויות אף לנבא תוצאות טיפול נפשי כזה או אחר.
תקווה במצבי שגרה: כיצד מגנה עלינו ומקדמת אותנו?
תדמיינו שני תלמידים, בעלי כישורים דומים, יושבים יחד באותה הכיתה ואולי אפילו לומדים יחד למבחניהם. על אף הדמיון, סביר להניח כי לאחד בעל רמות התקווה הגבוהות יותר, יהיו ביצועים גבוהים יותר בלימודים מחברו. הנחה זו נמצאה כנכונה על פי מחקר האורך האחרון של פרופ’ דנטה דיקסון, אשר עקב אחר ביצועיהם של 531 תלמידים במעבדה לחקר התקווה באוניברסיטת מישיגן. הוא מצא כי התקווה מנבאת דימוי עצמי אקדמי ומוטיבציה שלבסוף מנבאים את ציוני התלמידים. אם כן, רמות גבוהות של תקווה אצל תלמידים יתבטאו בציונים גבוהים, בעוד שתלמידים בעלי רמות תקווה נמוכות שהמערכת “מתעלמת” מהם, עלולים להגיע להישגים נמוכים יותר ולרמות אף יותר נמוכות בהמשך [4].
זוהי רק דוגמא אחת מני רבות להשפעותיה של תקווה בחיי היום יום שלנו. מחקרים נוספים ורבים בתחומי החיים העיקריים שלנו כעבודה, רפואה, משפחה, ספורט פסיכולוגיה וכדומה, מצביעים על כך שרמות התקווה משפיעות על קבוצות רבות באוכלוסייה (אם לא כולן) וכי אנשים עם רמות תקווה גבוהות בתחומים אלו מגדירים את הקשיים כאתגרים, ועל כן מצליחים להשקיע ולהתמיד בהשגת מטרותיהם [5].
תקווה במצבי חירום: כיצד מגנה עלינו ומקדמת אותנו?
בעולם בריאות הנפש, נוטים לקשר בין מונח התקווה למונחי החלמה ואיזון. מכאן, עולה השאלה, האם התקווה אכן יכולה להשפיע במצבי חולי, הן נפשי והן פיסי? נשמע שכן. תחושת התקווה מייצרת במוח את הורמון התחושות הטובות, הדופמין, שמתקשר למערכות שונות בגוף האדם, הפסיכולוגיה שלו, הנוירולוגיה ומערכת החיסון. ניתן לראות זאת אף בתופעת הפלצבו, נטילת תרופת דמה או ניתוח דמה. התקווה מספקת הסבר לכך שרבים ממקבלי טיפול זה מדווחים על הקלות בכאב ומתגלה בם שיפור בפעולות פיסיולוגיות כמצב כלי דם, חום גוף ומערכת החיסון. אם כן, נראה כי כל עוד לאדם תקווה גבוהה בטיפולו, עשויות להיות מופעלות מערכות לשיפור מצבו הרפואי.
ואם הצלחנו שלא לדבר על הקורונה במשך מחצית מהכתבה, נראה שעכשיו זה הזמן. משבר הקורונה כבר מזמן מספק את הקונוטציה הראשונה שעולה כאשר צמד המילים מצב חירום נאמר. אנו נמצאים בתקופה משברית, בה תחושות מצוקה ובדידות מורגשות באופן יום יומי, ולאט לאט מתחוור כי תקופה זו לא עומדת להיעלם ברגע. אם כך, נראה כי אחד המשאבים הפסיכולוגיים החשובים ביותר שיש לנו בתקופה זו, היא דווקא התקווה. אנשים בעלי רמות תקווה גבוהות מסוגלים לגייס את משאביהם הפנימיים אף בזמן משבר בכדי לקבוע מטרות, לתכנן דרכים להשגתן ולפעול בעדן. במחקר שנערך בתקופת הקורונה ע”י צוות חוקרים מישראל, בו השתתפו 1200 איש משלוש מדינות שונות, נמצא כי תמיכה חברתית תורמת לעלייה בתקווה. לפיכך, המחקר מדגיש את הצורך האקוטי בקהילה ובתמיכה בזמנים אלו, בכדי לשמר ולחזק את כלי התקווה החשוב [6].
כיצד ניתן לפתח רמות תקווה גבוהות יותר?
כפי שצוין בתחילת הכתבה, לא יהיה זה רחוק מן המציאות להתבלבל ולחשוב כי התקווה הינה תכונת אופי יציבה שלא ניתנת לשינוי, אולי אף פעם. עם זאת, מחשבה זו תואמת יותר את הגדרת האופטימיות, המהווה תכונת אופי אליה מתלווה הערכה חיובית למצב מסוים. רגש של תקווה, לעומת זאת, הינו מצב קוגניטיבי בעל הערכה חיובית למצב מסוים. מכך, ניתן להבין כי תקווה הינה מצב דינאמי, ולמרות שיכולה להיות נטייה כזו או אחרת להרגשתה, עדיין אפשר להתייחס אליה כאל פלסטלינה אותה ניתן לעצב.
ובכן, לאחר שהבדלנו בין המושגים, הנה מספר אפשרויות לפיתוח רמות גבוהות יותר של תקווה:
1. זיהוי רגעי “התעוררות”
משהו קורה בחייכם, יכול להיות שמדובר בסיום מבחן גדול או יום הולדת עגול, יכול להיות שמדובר גם בגירושים, פיטורין או אף מותו של אדם קרוב. תזהו רגעים אלו והרהרו בהם, תנצלו אותם בכך שתראו אותם כבסיס להבנה עתידית של מה חשוב בעבורכם, לאן אתם מייעדים את עצמכם והאם דרוש שינוי בהתנהגות ובנתיב שבחרתם בכדי להגיע לשם.
2. לנגן על גיטרה ועל מיתרי התקווה
בסדנאות תקווה של ארגונים שונים שמים דגש על פיתוח תחביבים כמעוררי תקווה. אז אם יש לכם תחביב שתמיד רציתם לנסות אך פחדתם או לא היה לכם זמן, תגדירו לכם אותו כיעד ותהיו ערים לאינטראקציה בין גורמי התקווה שציינו מעלה בזמן תהליך הלמידה. התחביב נותן טעם, משמעות וריגוש שיכולים להניע את תהליך התקווה הלאה אל בחירת מסלולים נכונים ומותאמים בעבורכם, ולחיזוק תחושת הסוכנות האישית.
3. לדמיין עתיד טוב יותר (יצירת סרט פנימי)
כוח הדמיון יכול לשתול בנו זרעים שיגדלו בהמשך בעולם האמיתי. תקחו לכם זמן לדמיין, לכתוב, לצייר או לחלום בהקיץ על איך תרצו שעתידכם ייראה, מה יקרה בהמשך הסרט שלכם. הסתכלות קדימה על עצמנו נרפאים ממצב קשה או מאירוע מצער, מאפשרת למוח שלנו לנתב אותנו אל האפשרויות הקיימות עבורנו בכדי להגיע לשם.
4. יישום עקרונות של תאוריית התקווה גם בבידוד
תקופת הבידוד עשויה להיות תקופה מלחיצה, בודדה וסטטית. עם כל הקושי של להתנתק מהאסקפיזם התמידי שהנטפליקס מאפשר לנו, עדיין חשוב לקוות לעתיד, לזהות משאלות ולתכנן הגשמתן. על כן, תאתגרו את עצמכם, ותתחילו בשלב הראשון של תאוריית התקווה- זיהוי מטרות משמעותיות עבורכם לתקופת הבידוד (למשל, ללמוד שפה חדשה או ניקיון הגינה). לאחר מכן, תעברו לשלב תכנון המסלולים ותחליטו על תת מטרות קטנות שתוכלו לקיים כל יום בדרך לשם (לדוג’, היום רק משקים עציצים ומחר מנכשים עשבים). לבסוף, קחו בחשבון חסמים אפשריים שיכולים להתרחש (חולי, מצב רוח רע, חווית חוסר הצלחה) ותחשבו כיצד לא לתת להם להפריע לכם בתנועה שלכם קדימה.
תרגול לסיום: תשאלו את עצמכם בכדי לכוון את עצמכם
ראשית כל, תבחרו תקופה בחייכם, רצוי מזיכרונותיכם הרחוקים, ותחשבו על התקוות שהיו לכם באותה התקופה. לאחר מכן, תיעזרו בשאלות בניסוח זה או דומה בכדי לנתח את התקוות הללו: איך הגעתם למטרותיכם דאז? מה היו המוטיבציות שלכם להשגתן? האם המטרות שלכם היו ריאליסטיות? מה היה מצב הרוח שלכם לאורך תהליך השגת המטרה? איך התגברתם על מכשולים?
התבוננו בתשובותיכם, ונסחו מחדש חוויה רגשית זו במונחים פרקטיים. תלמדו ממנה וקשרוה לחוויות עכשוויות, מה דומה ומה שונה, מה נחוץ עבורכם ועל מה אפשר אולי לוותר בדרך אל היעד [7].
אז זהו, יש לי תקווה בכם, עכשיו תורכם לקוות בעצמכם.
