מהי הימנעות?
פרויד המשיג לראשונה בשנת 1884 את המבנה המתאר את מנגנוני ההגנה של הנפש. בתו, אנה פרויד ופסיכולוגים אחרים הרחיבו את המושג והגדירו אותו באופן שיתמוך בתיאוריות שלהם [1].
מנגנוני הגנה הם סט כלים של אדם להתמודדות עם מציאות בלתי נסבלת, המופעלים באופן לא מודע על מנת לעוות את המציאות בצורה שנוכל להתמודד איתה, הימנעות היא אחד ממנגנוני ההגנה המופעלים על ידינו להרחקת תחושות חרדה ופחד המתעוררים בתגובה לאיום ולסכנה.
כיצד פועל מנגנון ההימנעות?
מנגנון ההגנה של הימנעות, מרחיק אותנו באופן הפשוט ביותר, מיידית ופיזית מן הסכנה ומביא עימו תחושת הקלה מיידית.
ניקח לדוגמא אדם שמפחד מטביעה, כנראה לא יכנס לים או יכנס מקסימום “עד הברכיים”, יחד עם זאת יוכל ליהנות על החוף, הוא יחזור הביתה ויסכם את הבילוי כנהדר, כך הוא מסוגל לא לחוש כלל בחרדה שמנגנון ההגנה סילק.
או למשל אדם שמפחד להיכנס למעלית, למרות שבחר לגור בקומה קרובה לקרקע, הוא יאלץ להגיע מידי פעם למקומות גבוהים, האם יטפס ברגל – האם ישלח למשימה את זולתו?
ומה יעשה אדם שמפחד לטוס? האם יעדיף לטייל בארץ, או באוניה?
בניגוד לדוגמה הראשונה, בה פגשנו אדם שנהנה מבילוי בים הרי שבדוגמאות הבאות, בנוסף לתחושת ההקלה המיידית הנובעת מההימנעות מכניסה למעלית או למטוס, תגיע גם תחושת ההחמצה או קונפליקט מכאיב.
ומה בעניין חרדת בחינות? אדם שפיתח חרדה כזו, עלול למצוא את עצמו תקוע בתפקיד או במסלול שלא דורש התמודדות עם מצבי בחינה כאשר הוא מסגל לעצמו דפוס הימנעותי.
מדוע, אם כך, קשה להפעיל שכל ישר והגון במצבי חרדה?
המוח נותן קדימות הישרדותית לאינפורמציה הבאה ממצבים מסוכנים – לכן יפעיל מנגנוני פעולה אוטומטיים (כדי שיהיו מהירים יותר). כתוצאה מכך תתקבל פקודה והדם יוזרם לאיברים שמסוגלים להתמודד עם האירוע המסוכן, לרגליים ולידיים, כדי לברוח או להילחם (מנגנון FFF – Fight, Flight or Freeze).
האדם הקדמון הכיר מצבים מסוכנים פיזיים, המוח האנושי עדיין לא התקדם אבולוציונית והוא מגיב לחרדת מבחנים כמו לסכנה של מפגש עם אריה או ממותה, לכן נראה לעיתים ידיים ורגליים מקפצות בעת מבחן [2]. ההיגיון, הזיכרון ושאר הפונקציות שנדרשות לנו על מנת לעבור את המבחן בהצלחה לא מקבלים התייחסות נכונה של המוח.
כלומר, אנחנו יכולים לפרגן לעצמנו להימנע ממפגשים מיותרים עם עכבישים ונחשים בעוד הימנעויות אחרות יגבו מאיתנו מחירים כבדים.
הבנת הבעיה העמוקה של מנגנון ההימנעות
הפיתוי להשתמש במנגנון ההימנעות גבוה בשל ההקלה המהירה על הסימפטומים המכאיבים.
המחשבה שפה נגמר הסיפור ואין השלכות מרחיקות לכת מהצעד הזה, מקלה על הנטייה להשתמש במנגנון גם בפעם הבאה.
לפני שנדון בהשפעות ארוכות הטווח של המנגנון כדאי ללמוד לעשות אבחנה קריטית בין פחד לחרדה, התחושות הפיזיולוגיות בפחד וחרדה מאוד דומות. דפיקות לב, הזעה, קיפאון-שיתוק ועוד… ולכן הבלבול. רבים מאיתנו לא מבחינים בין שני הרגשות הדומים הללו כיוון שהאבחנה ביניהם מתרחשת בשדה החשיבה ולא במימד ההרגשה.
פחד: הוא תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה הנגרמת כתוצאה מחשיפה לגירוי מסוכן או מאיים. כלומר פחד הוא סיגנל (סימן) לסכנה אמיתית מיידית ומוחשית. לפחד יש תפקיד אבולוציוני מרכזי המאפשר לאדם לשרוד.
חרדה: היא מצב פסיכולוגי ופיזיולוגי בו האדם חש אי שקט פיזי ונפשי בשל המחשבה שעומד להתרחש משהו רע. כאשר הגירוי המסוכן אינו מיידי או קיומי קונקרטי, כמו חרדה לעלות על מטוס. הבסיס לחרדה נובע מהידיעה שמטוסים אכן “יודעים ליפול” מהשמיים. כלומר קיים גרעין מציאותי בבסיס החרדה אך הוא “מתבשל” בראשו של האדם ומנותק מה”כאן ועכשיו”.
בהתבוננות שלנו לבעיה העמוקה של מנגנון ההימנעות אנחנו מתייחסים רק למצבי חרדה.
מנגנון החרדה חוסם באופן מוחלט את החשיבה הרציונלית/ההגיונית, כלומר אדם אינטליגנטי מפותח מבין את הסטטיסטיקה שמאפשרת לרובנו לעלות על מטוסים, אך הבנה זו לא עומדת לרשותו בזמן החרדה ולא מרגיעה אותו, להפך – הוא יטה להניח באופן שגוי שוב ושוב כי עוצמת סימפטומי החרדה מעידים על גודל הסכנה, כשבעצם עוצמת הסימפטומים מתגברים בקשר ישיר למספר ההימנעויות.
יחד עם ההקלה המיידית שהימנעות מביאה להתמודדות עם הפחד/החרדה יתרחש באופן מקביל תהליך מצמצם נפש. נקרא לזה “להגדיל את האריה”.
מה הכוונה?
נניח שאדם חש באי נוחות מול פחדנותו ובמקומות שסביר היה שיוכל להתגבר על הפחד הוא אינו מצליח להתגבר ולהתמודד בצורה פרודוקטיבית יותר עם האיום, באופן שחוזר על עצמו שוב ושוב, או אז יעדיף לגייס לטובתו שלשה כלים:
- הוא יטה לחשוב ש”האריה” שלו גדול יותר והוא מפחד יותר מאחרים.
- הוא ימתין ש”האריה” ילך ואז יפסיק לפחד. כתנאי הכרחי להפסקת הפחד.
- הוא יבחר להפסיק לחקור את הדרמה וייהנה מהרגיעה הזמנית.
עם התגברות סימפטומי החרדה [3], במיוחד אלו הפיזיולוגים, אדם ירגיש חוסר אונים, הוא יחוש קטן יותר ביחס לאיום, חוסר הנוחות יביא לצמצום בתחומי ההתמודדות, החשיבה, הטיפול ויגיע למסקנות הבאות: “זה מי שאני…/ זה העולם…/ זה הבוס שלי…/ זו אמא שלי… ואין מה לעשות”.
היעדר מוחלט של ניתוח הבעיה או ניתוח פרימיטיבי רגרסיבי על המצב, מהווים קרקע פורייה להתרבות אמונות תפלות, טקסים ונדרים מסוגים שונים ואלו כשלעצמם יכולים להוות את הבסיס להיווצרות ההפרעה הכפייתית טורדנית OCD – Obsessive Compulsive Disorder, זוהי הפרעה קשה שעלולה לשבש באופן ניכר את אורח חייו של האדם ולהגביל אותו משמעותית, באופן בלתי נמנע תתרחש כתוצאה מכך פגיעה בדימוי העצמי או דימוי עצמי נמוך עם תחושה חריפה של אי מסוגלות “האיום חזק ממני” וככה זה, אין לזה פתרון.
הדימוי הפגום הזה גולש גם לתחומי יכולת אחרים של האדם ופוגע אף בהם, אותו אדם יכול להגיע למסקנה שהוא חולה או “דפוק” גם בתחומים אחרים – חוסר ביטחון כללי.
אופן הטיפול בהימנעות
קל להסביר – קשה לתרגל, אם כי לא כזה קשה…
ראשית אדם שסובל מחרדות צריך להכיר את החרדות שלו ולאבחן אותן ככאלו, כלומר לנתח האם יש בסיס מציאותי עכשווי קונקרטי למצוקה שלו, אם אין – עליו להימנע מהימנעות כלומר הדרך להתמודד עם החרדה היא למעשה לפעול בניגוד לתחושה שהיא מעוררת. מה הכוונה? שאסור לוותר במצבים כאלו, צריך להתמודד – “להיכנס בראש” בבעיה.
- חשיפה הדרגתית היא שיטת טיפול ביהביוריסטית נפוצה (קצת כמו להיכנס למים קרים לאט לאט).
- מנטרות – משפטים קצרים בעלי משמעות שעוזרים בהתמודדות [4], מנטרה לא מדויקת היא לא יעילה, מנטרה יעילה (כמו נשימות עמוקות) יכולה למתן את דפיקות הלב – להוריד דופק ולמתן את תחושת הסכנה. לדוגמה, הלב שלי דופק עכשיו כי אני בחרדה – הכל בסדר עם הלב ואני מייד אירגע. כדאי להיוועץ באיש טיפול.
- קלישאתי ככל שיהיה, האדם צריך לגייס לעצמו, אומץ, אומץ ובעיקר לא לוותר.
- טיפול תרופתי אנטי חרדתי: נכון לצרוך טיפול אנטי חרדתי במצבי דחק, כאשר התגובות בלתי נשלטות וקיצוניות. אולם זהו אינו פתרון אידיאלי, בנוסף לתופעות הלוואי כמו עייפות ופגיעה בערנות – עלולה להיווצר תלות פסיכולוגית בכדור, כלומר אדם לא יצליח להתמודד עם מצבי חרדה אלא בשני תנאים: האיום יוסר או שהכדור פעל. תלות זו דומה באנלוגיה לאדם שהולך רק עם קביים כשהרגליים שלו בריאות ומסוגלות למאמץ, אך הוא לא מרגיש כך. לכן במצבי לחץ אפשר להסתמך על כדורים נוגדי חרדה, אבל במסגרת טיפולית בה יתמודד בכוחות עצמו בנושא המעורר אצלו חרדה והימנעות.
סיכום פילוסופי קיומי ולא טריוויאלי
בהתבוננות ארוכת שנים כמטפלת בקליניקה הפרטית ובמחלקות קשות בבתי חולים פסיכיאטריים התוודעתי לתופעה שנראית מוזרה מעט, דווקא לרבים מהחולים היותר קשים אין מודעות כלל למחלתם, לחלקם יש תחושה שהם אינם חולים כלל ויש איזו קנוניה סביבם, לחלקם מודעות חלקית שיש להם בעיה, אך לא זו שאנו כחברה מסמנים כבעיה העיקרית שלהם.
בזמן שבקליניקה הפרטית אליה מגיעים אנשים המוגדרים נורמליים, מתפקדים ואינטליגנטים ע”י החברה, רבים מהמטופלים הללו בריאים יותר בעיניי, ממה שהם היו מגדירים את עצמם.
חלקם חשים שיש להם בעיה אקוטית והם מסתירים פגם חמור.
ולכן חשוב להבין, חרדה היא מצב אנושי, רבים מאיתנו סובלים ממנה, התמודדות עם חרדה ע”י הימנעות יוצרת בעיות רבות כפי שסיקרנו במאמר. שינוי דפוס התמודדות זה יביא לתחושת יכולת, בריאות ואופטימיות.
